Tel: 02-652-4556

ישיבת ירושלים לצעירים

רחוב הרב צבי יהודה 14 ירושלים

mazkirut@yyl.co.il

תמונות הגלרייה מתוך אוסף התמונות של ידידיה שרף

מדוע ציותה התורה על השמחה בחג הסוכות?

הקדמה

שלש פעמים ציותה התורה לשמוח בחג הסוכות: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל, ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים טז, יד-טו). יש להבין: מדוע ציותה התורה על השמחה בחג הסוכות?

 

א. העולה מפשט הפסוקים

הסיבה לשמחה הגדולה בחג הסוכות מפורשת בפסוקים עצמם:

בפרשת אמר אומרת התורה: "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי, באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים... ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" (כג, לט-מ). מפורש אפוא שהשמחה היא באסיף.

הדברים מפורטים יותר בפרשת ראה, שם נאמר: "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך... שבעת ימים תחג לד' אלקיך במקום אשר יבחר ד', כי יברכך ד' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך, והיית אך שמח" (טז, יג-טו). אם כן סיבת השמחה היא בגלל הברכה שביבול.

וכן כתב הרמב"ן בפרשת אמר (כג, לט): "ואמר עוד שתוסיפו לשמוח לפני ד' בלולב ואתרוג שבעת ימים, כי הוא זמן שמחה שבירך ד' אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך, והיית אך שמח לפניו. וטעם 'תחוגו את חג ד'' שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם" (ויקרא כג, לט)[1]. יש לציין שהתורה מפרטת שני סוגי יבול שיש לשמוח בהם - "מגרנך ומיקבך", דהיינו החטה והגפן.

 

ב. הסבר בעלי התוספות

ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" (ויקרא כג, מ) התיחסו לשני סוגי היבול, וכן לכך שבפסוקים בפרשת אמר ובפרשת ראה כתוב שלוש פעמים לשון של שמחה ביחס לחג הסוכות, וכתבו: "גבי פסח לא כתיב שמחה, לפי שעדיין לא נלקטה שום תבואה. וגבי שבועות לא כתיב אלא חדא שמחה (דברים טז, יא), לפי שהתבואה נלקטה (כלומר נקצרה ונלקטה בשדה, אבל טרם נאספה אל הבית), אבל פירות האילן לא נלקטו. אך בסוכות, שהכל נאסף אל הבית, וגם נמחלו העוונות ביום הכפורים, כתיב ביה שלוש שמחות: 'ושמחתם לפני ד' אלקיכם' (אמר כג, מ), 'ושמחת בחגך' (ראה טז, יד), 'והיית אך שמח' (שם, טו). חדא מהתבואה, וחדא מפירות האילן, וחדא ממחילת עוונות. וזהו שאמר הכתוב: 'והיית אך שמח', שאין לך להתעסק, רק בשמחה"!

לכאורה יש לשאול: היכן מצאו בעלי התוספות מקור בפסוקים לכך שהשמחה בחג הסוכות היא גם על מחילת העוונות? והרי ראינו שהפסוקים הדגישו את השמחה באסיף!

נראה שהמקור לדבריהם הוא מהפסוק: "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג  הסכות שבעת ימים לד'" (ויקרא כג, לד), שאחריו כתוב: "ושמחתם לפני ד' אלקיכם" (שם, מ). מדוע הדגישה התורה "לחדש השביעי הזה"? ללמדנו שהשמחה נובעת גם מכך שתאריך החג הוא חמשה עשר יום לחודש השביעי הזה, שבו חלו כבר ראש השנה ויום הכפורים[2]. כלומר התאריך איננו רק ציון הזמן שבו ציוותה התורה לחוג, אלא הוא גם מהווה נימוק למצות השמחה, כשם שתאור התקופה "באספכם את תבואת הארץ" מהוה נימוק למצוה!

 

ג. הסבר הפסיקתא

כעין זה, אך בתוספת דברים ובשינוי קל כבר אמרו חז"ל בפסיקתא דרב כהנא[3]: "אתה מוצא שלש שמחות כתוב בחג, ואלו הן: 'ושמחת בחגך' (דברים טז, יד), 'והיית אך שמח' (שם, טו), 'ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים' (ויקרא כג, מ). אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית, ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה, אם אינה עושה, לפיכך אין כתוב שם שמחה...

וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב: 'ועשית חג שבעות לד' אלקיך... ושמחת... אתה ובנך ובתך' (דברים טז, י-יא). ולמה כתב בה שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים. ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות? לפי שפירות האילן נידונים.

אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת. מאי טעמא? שהנפשות נידונות, ומבקש אדם את נפשו יותר מממונו.

אבל בחג, לפי שנטלו הנפשות דימוס ביום הכיפורים, כמו שנאמר: 'כי ביום הזה יכפר עליכם' (ויקרא טז, ל), ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלוש שמחות: 'ושמחת בחגך' (דברים טז, יד), 'ושמחתם לפני ד' אלקיכם' (ויקרא כג, מ), 'והיית אך שמח' (דברים טז, טו)".

 

דברי הפסיקתא ודברי בעלי התוספות דומים, אבל יש ביניהם הבדל עקרוני אחד: בעלי התוספות לא התיחסו לענין הדין הקיים ברגלים, אלא רק ליבולים הקיימים ושאינם קיימים בכל אחד מהחגים וכן לכפרת העוונות ביום הכפורים, ואילו הפסיקתא תלתה את אי כתיבת השמחה בדין שחל ברגלים ובראש השנה.

נשאלת השאלה: מדוע הוצרכה הפסיקתא להתיחס לדין? מדוע היא לא הסתפקה בהסבר בעלי התוספות שהתיחסו רק לענין הטבעי?

על שאלה זו ניתן לענות על פי מה שיש להקדים שאלות נוספות:

1. האם בחג המצות, שלא כתובה בו אף לא לשון אחת של שמחה, אין מצוה לשמוח[4]?

2. מדוע שאלה הפסיקתא שבחג השבועות תהיינה כתובות שתי שמחות?

3. כיצד התעלמה הפסיקתא מהדין על המים שקיים בחג הסוכות[5]?

נראה שהתשובה לכל השאלות היא שודאי יש בכל חג סיבה נוספת לשמחה, שאינה כתובה בפסיקתא, אך היא עומדת ביסוד הדברים: בחג המצות הסיבה היא יציאת מצרים, בחג השבועות הסיבה היא מתן תורה, ובחג הסוכות הסיבה היא ניסי המדבר.

לפי זה יש לומר שבפסח ודאי יש חיוב שמחה מדין יציאת מצרים, אך השמחה אינה כתובה בפירוש בתורה, מפני שכנגד זה יש את הדין על התבואה.

בשבועות היה מתאים שתהיינה כתובות שתי לשונות של שמחה - אחת על מתן תורה ואחת על הקציר, אבל בגלל הדין על פירות האילן נכתבה רק לשון אחת של שמחה.

בחג הסוכות נכתבו שלש לשונות של שמחה, אף על פי שיש בו את הדין על המים, מפני שיש בו ארבע סיבות לשמחה: על ניסי המדבר, על התבואה, על הפירות ועל הכפרה ביום הכפורים, אלא שהדין על המים הוריד לשון אחת של שמחה[6].

ד. הסבר הרמב"ם

הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ג, מג) כתב: "ואשר נראה לי בארבעת מינים שבלולב שהיא שמחה וששון על יציאתם מן המדבר... אל מקום עצי פרי ונהרות". "יצאו מן הבתים וישבו בסוכות... כדי לזכור שכך היה מצבנו לפנים - 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים' - ועברנו מזה לשכון בבתי משכיות במיטב המקומות שבעולם והדשן ביותר". לפי הרמב"ם השמחה איננה מצד היבול, אלא מצד שזכינו לשבת בארץ ישראל!

לכאורה דבריו קשים, שהרי, כפי שראינו, התורה הדגישה את האסיף (שמות כג, לד; ויקרא כג, לט; דברים טו, יג)!

אמנם הרמב"ם הסביר את ענין האסיף: "אבל היותו בתקופה זו כבר נתבאר בתורה טעם הדבר: 'באספך את מעשיך מן השדה', כלומר בעת שהאדם פנוי ונח מן העבודות ההכרחיות". כלומר לפי הרמב"ם האסיף איננו סיבת השמחה, אלא המצב המאפשר את השמחה ומונע את ההפרעות מלשמוח, אך עדיין יש לשאול: היכן מצא הרמב"ם מקור בפסוקים לכך שהשמחה היא על היותנו בארץ ישראל?

נראה שהרמב"ם למד ממה שכתבה התורה: "באספכם את תבואת הארץ" שהכוונה לשמוח בארץ ישראל, שהרי יכלה התורה לכתוב: "באספכם את תבואתכם", כשם שכתבה בפרשת משפטים: "באספך את מעשיך מן השדה" (כג, טז), וכשם שכתבה בפרשת ראה: "באספך מגרנך ומיקבך" (טז, יג). ומדוע כתבה התורה בפרשת אמר: "באספכם את תבואת הארץ"? ללמדנו שהשמחה היא על הארץ!

נמצאנו למדים שבחג הסוכות יש לנו לשמוח בארבעה דברים שהם שלושה:

ביבול - בתבואה ובפירות האילן,

במחילת העוונות,

ובארץ ישראל[7].

 

 

 

[1] עיין גם באברבנאל שם בפרשת אמר ובספר החינוך (מצוה שכד ברוב המהדורות, מצוה רפה במהדורות מוסד הרב קוק).

 

[2] עיין "אזנים לתורה" ויקרא כג, לט  וחת"ם סופר על התורה פרשת האזינו, לחג הסוכות (דף עה ע"ב) בד"ה "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה".

 

[3] פיסקא כט הובאה בילקוט שמעוני אמור סימן תרנ"ד.

 

[4] עיין בספרי ראה טז, יב סימן קלט הובא בתוס' בחגיגה ח ע"א בד"ה "ושמחת בחגך", וברמב"ם בפ"ו הי"ז מהלכות יום טוב, ובפ"א ה"א מהלכות חגיגה, ובספר יראים סימנים רכז ותכז וב"תועפות ראם" שם, וב"טורי אבן" חגיגה ו ע"ב ד"ה "ובשמחה" ובספר "מועדים בהלכה" לרב זוין במאמר "יום טוב" פרק ב (עמוד טו במהדורות הראשונות).

 

[5] ראש השנה פ"א מ"ב (טז ע"א).

 

[6] ועיין גם בסידור "בית יעקב" ליעב"ץ דף שנג אות א (מהדורת "פאר התורה" ירושלים תשל"ג).

 

[7] עיין גם ברשב"ם באמור כג, מג שדיבר על הנחלה, אך הדגיש יותר שלא לומר: "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

כתבות נבחרות

הקדמה

שלש פעמים ציותה התורה לשמוח בחג הסוכות: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל, ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" (וי...

מדוע ציותה התורה על השמחה בחג הסוכות?

1/10
Please reload

חדש בישיבה